אז כפי שהבטחתי לעצמי, אני מנסה לכתוב כאן על ארוחות יום ההולדת שלי.
הראשונה שבהן הייתה עם החיפאי שכבר זמן ארוך מנג׳ס לי שאני חייבת ללכת פעם אחת למזללה. הוא משכנע, אני משתכנעת והחלטנו להגיע לשם ביום חמישי שעבר.
לא אוכל לתאר לכם את גודלו של האושר שמילא אותי כשמצאתי חנייה ממש מול המסעדה. טוב, אנסה לתאר לכם: גודל האושר הזה הוא כגודל הדיכאון שקיבלתי כששבתי לרכב אחר הארוחה ומצאתי מתנה מפקחי עיריית ת״א מתחת לוישר שלי... הנה משהו שלומדים בגיל שלושים ואחת - יש לחשוד בחניות בתל אביב חשד גדול יותר ממה שחשדתי עד היום.

כשהגענו למסעדה גילינו שקיבלנו את השולחן עם כיסאות הבר המשקיף אל הרחוב. בתחילה עיקמנו את האף אך בסופו של דבר היה בישיבה שם משהו אינטימי. מה שלי הפריע היו גם הכיסאות (פחות אוהבת כיסאות בר כמו הרבה אנשים אני מניחה) וגם שריח הסיגריות של מי שיצא להפסקת עישון חדר אלינו מבעד לדלת. המזל היה שזה קרה כשהיינו בעצמנו בין המנות כך שזה לא הפריע לארוחה עצמה. אז אכלנו:

"הקובנה של צביה" אפויה בסמנה, עגבניות גריל מרוסקות ופלפל ירוק חריף - כמה חמאה זרמה שם... כל כך טעים ויחד עם זאת ציפיתי לעוד משהו שירים את זה רמה אחת למעלה כי קובנה אני כבר מכירה.

ירקות שוק וגבינת פטה - אז זהו. אני תמיד חייבת סלט עם הארוחה (חס וחלילה לא בתור הארוחה, זו ממש לא אני). אבל החיפאי מאוד התבאס להזמין את זה כמנה ראשונה ואמרתי לו שהוא מוזמן להזמין עוד מנה ראשונה אך שאני לא מוותרת על הסלט שלי. הסלט שהגיע היה כל כך טעים ביחד עם הקובנה שאפילו החיפאי נאלץ להודות שהוא נהנה. מה שכן, התגנבה לסלט הזה איזו עגבניה שכבר הייתה צריכה להגיע למקום אחר, מקסימום לרוטב כלשהוא או פשוט -לפח. אבל היא כנראה באה לסלט לבד כי חוץ ממנה הוא היה טרי ונהדר.

קרואסון "בולונג'רי", מוח עגל, טבחה של עגבניות, פלפלים וחצילים מעושנים, תפו"א ראטה, לימונים כבושים, ביצה קשה וכוסברה - אתחיל ואומר שאני ממש נגעלת מהמחשבה לאכול מוח ועל כן הייתה זו מנתו הבלבדית של החיפאי. החיפאי מעולם לא טעם מוח לפני כן והמנה הזו הומלצה גם לו באופן אישי וגם אני זכרתי ששיבחו אותה כאן בפורום. כשהיא הגיעה הסתכלתי עליו בפרצוף של אימה והוא החזיר לי מבט דומה ואמר אחרי שתי נגיסות: ״או.קי, עכשיו אני יודע שאני לא אוהב מוח. זו הייתה פעם ראשונה ואחרונה.״ המנה נארזה עבור זו שהמליצה לו עליה ונאכלה בתאווה על ידה. אבל הוא לא נותר רעב כי אכל גם מהמנה שלי:

עוף ויאטנמי, חזה עוף קונפיטור, רוטב קארי, חלב קוקוס, אורז לבן וסלט ויאטנמי - מנה טעימה מאוד ועשויה בקפידה על כל מרכיביה. מאוד חששתי כשהחלטנו ללכת למזללה כי אני לא אוכלת דגים ופירות ים והולכת ונחלשת מיום ליום בגזרת הבשר (הצמחונים שזו דתם יגידו אולי מתחזקת...). התבאסתי קצת להזמין מנה של פסטה ושמחתי שבחרתי במנה הזו זאת למרות שבכל מסעדה אסייתית אחרת מהחביבות עליי יש מנות דומות וטובות לא פחות ואולי אף יותר.
עשינו את הטעות החודשית שלנו (נופלים בזה כבר כמה פעמים ולא לומדים) והזמנו שני קינוחים. החיפאי הוא האדם היחיד בעולם הזה שחיבתו לשוקולד לא נופלת משלי ואף הביא לי ליום הולדתי את הספר ״שוקולד״ של על השולחן שרציתי כבר זמן רב. אז לקינוח:

טארט שוקולד צ'ילי, אנגלז קלואה, בוטנים, בננות מקורמלות, גאנש שוקולד וקציפת במבה - ההיי לייט של המנה היו מבחינתי קציפות הבמבה. חוץ מזה היא הייתה חביבה ולא יותר מכך. החיפאי אף אמר שהחריפות של הצ׳ילי עשתה לו ממש לא נעים בגרון, ושנינו אוהבי חריף מאוד.
שכבות שוקולד, גלידת מסקרפונה, פרי העונה ומרנג מי ורדים רך - הקינוח הכי טוב שאכלתי השנה, בלי תחרות. השוקולד כל כך מרוכז וטוב וקציפות המרנג מדהימות ומפתיעות בטעם מי הורדים. אזמין אותו שוב ושוב ועוד פעם ושוב.
קיבלנו גם קינוח מתנה לכבוד יום ההולדת וזה לאחר שרצו להביא לנו צ׳ייסרים ושנינו לא יכולים לשתות כרגע. הקינוח היה, אם לומר את האמת, די מאכזב ומשול לאבק שהשאירו לו שני הקינוחים שכן הזמנו (למרות שהוא הגיע לפניהם).
זה היה מן סורבה תות עם מרשמלו וביתי ועוד כמה דברים שלא הייתי מחברת להם את התואר טעים.
השירות היה נעים במיוחד ולבבי וגם עשה חשק להתחיל לחשוב על הביקור הבא.
ביחד עם שני קולה זירו שילמנו כ-350 ש״ח לפני טיפ. והיה שווה את זה.
לא סתם שלחתי לשם את הרו״ח השבוע, רק שהמצחיק הזה לא הזמין קינוח בסוף... ההפסד כולו שלו.