ובכן, ילדים, סיפורנו מתחיל לפני שנים רבות-רבות, כשאמא ואבא היו ילדים. טלוויזיה צבעונית הייתה הדבר הכי חדיש, היה רק ערוץ אחד לצפות בו ואנשים שמעו מוזיקה בעזרת קלטות מפלסטיק שהיה בהן סליל מגנטי ונקראו קסטות. ובעשור ההוא, שהתרחש מזמן-מזמן, לאנשים לא היה מה לאכול והרעב בארץ היה גדול וכבד מאד-מאד ושוועתם של בני ישראל עלתה השמיימה לאמור " די! נמאס לנו מסברינות ועוגות קפולסקי! נקעה נפשינו מספרדי כפול ומרק בצל מוקרם! הבו לנו לטעום ממטעמי העולם הגדול." ושמע אותם המלאך אהרוני ,ליטף את זקנו המחודד, הניף שרביטו ופתח את מסעדת "ין-ינג". ובני ישראל שמחו מאד מאד ונגסו באגרולים מטוגנים ברוטב חמוץ מתוק ובמיני עופיונים באננס ואגוזי קשיו ותשקוט הארץ שלושים שנה מינימום.
בשבוע שעבר יצא לי לגלוש, כמו צלופח משומן, במורדות מנהרת הזמן הנוסטלגית חזרה לשנות השמונים העליזות במסעדת "אסיה" בכיכר שליט בהרצליה. "יצא לי" מלשון, אופס. אופס, מלשון קורה, קורים, קרינו. אחרי הכל, רוב האנשים יוצאים מהבית בכוונה להגיע לעבודה או משהו, לא בכוונה לצעוד שלושים שנה אחורה.
אבל אני קצת מיתממת, כלומר, עוד ביום שבו הזדמן לי לעיין בתפריט המסעדה באינטרנט- יכולתי לנחש ש"אסיה" לא נפרדה לגמרי מהעשור שבו כריות כתפיים ודוראן דוראן נחשבו לדבר הכי מגניב ולוהט בסביבה. אחרי הכל, איפה עוד אפשר למצוא בימינו מסעדה סינית? לא אסייתית, לא פאן אסייתית, לא פיוז'ן, אלא ס-י-נ-י-ת. סינית כמו הזקן של אהרוני ומנות העוף באננס הקפואות שהוא הביא לכל בית .כן ילדים, שגב לא המציא את מנות הגורמה הקפואות בסופרמרקט וגם לא את הפריג'ידר.
לא רק האוכל, גם העיצוב, קפא בזמן ב"אסיה". רק למקרה שטעיתם לחשוב שאתם בחוף הים, המנורות הסיניות האדומות, המפות, האדומות, תקרת וכיסאות העץ, מייד ירמזו לכן בעדינות שנחתתם ברפובליקה העממית של סין. או במאדים. אבל אין מה להגיד, האווירה משלימה את האוכל, ולהפך. הדבר היחיד שכן נראה קצת תלוש מהקשר הוא דווקא המלצרית. כלומר היא הייתה בת פחות מארבעים, יותר לכיוון שמונה עשרה ולא היה לי ברור אם היא מבינה את מלוא ההקשר ההיסטורי של המוסד שבו היא עובדת.
"אסיה" בנוסף להיותה מקום שראוי להכריז עליו כאתר היסטורי המיועד לשימור, היא גם סוג של מסעדת "לא-לא". מסעדת "לא-לא" היא מסעדה שבה כאשר הסועד מעיין בתפריט (הענק, יש לציין) ובוחר לו איזו מנה ופונה להזמין אותה מהמלצרית, הוא נתקל במן תגובה כמעט מבוהלת של "לא כדאי לך...". כאילו המלצרית זה עתה הצילה אותו מהזמנת המנה הזו שמכינים אותה מזנבות כלבים עבשים והפנתה את הסועד התמים אל המנה שלא תגרום לו לקילקול קיבה חמור מידי. מממ...מעורר אמון.
בכל מקרה, כמנות פתיחה הזמנו סלט סיני חמוץ מתוק ואיך לא, אגרולים מטוגנים. בשם הנוסטלגיה, כמובן. הסלט הסיני שהכיל את הירקות הרגילים, כרוב, גזר, פלפל אדום, היה פריך ולא עמוס ומתוק מידי כפי שלעיתים נוהגים להמתיק אותו במסעדות פאן-פיוז'ן-אסייתיות מסוימות. האגרולים שטוגנו בשמן עמוק, היו פריכים בדיוק במידה הנכונה, לא שמנוניים כלל וגם לא רכים מידי וקורסים תחת עצמם, אלא התפצפצו בנעימות בפה. הרוטב החמוץ מתוק שנלווה להם, לא היה מתוק מידי ולא סמיך מידי, איזו הפתעה נעימה.
כמנות עיקריות הזמנו שרימפס ברוטב שום ואפונה ופטריות בציפוי פריל ברוטב לצימחוני, בליווי אורז מאודה בצד.
כאן ההתרגשות כבר ממש אחזה בי כאשר לאחר פינוי הצלחות של המנות הראשונות יצאה המלצרית והביאה לשולחן פלטות חימום עם נרות. רק בכדי להוסיף על האותנטיות, פלטה אחת הייתה סדוקה לגמרי ונראתה כאילו שעברו עליה ימים טובים יותר. פה לא מזייפים חברים, גם הפלטות משנות השמונים, אסלי. זה מכבר אני אוחזת בדעה שמנה עיקרית היא לא מנה עיקרית- אם לא מכריזים על בואה.מידי פעם כשדלת המטבח נפתחה לפרקים, אפר היה לחזות בטבח, הסיני, מקפיץ את האוכל בווק על להבות משתוללות. אכן, זכינו לחוויה המלאה. השרימפס ברוטב שום ואפונה היו מעט מאכזבים. הרוטב היה דליל מידי ולא הורגש בו שום, או לשם העניין טעם. בנקודה הזו הייתי מסתפקת גם בתוספת מונוסודיום גולטמט טהור (שלא הורגש במזון בכלל) אבל השרימפס היו עסיסיים ועשויים כהלכה. הפטריות לעומת זאת היו מצוינות. הן הוגשו במעטפת פריכה וברוטב חום ועשיר, מעט מתקתק וחיקו בצורה מעוררת כבוד נתחוני בשר ( תמהתני...) כמו גם את הטעמים המזוהים כל כך עם מסעדות סיניות. האורז היה מעט יבש, אבל חם ועשה את העבודה בליווי המנות הרטובות. לקינוח, שוב, בשם הנוסטלגיה, הזמנו, איך לא, בננה מטוגנת. הבננה, הוגשה לשולחן פשוטה לגמרי למראה, מטוגנת בשכבת בצק שעליה המלצרית זרתה טרם ההגשה מעט מייפל. הבננה הייתה מוצקה וטרייה, הטיגון היה שוב, מושלם, לא מותיר אחריו עקבות שמן כלשהו והמעטפת פריכה ושחמחמה.
שורה תחתונה: סולידי. מסוג המסעדות שהסועד יודע בדיוק למה לצפות בהן, וסביר להניח שיקבל את המנות באותה הקונסיסטנטיות פעם אחר פעם. אחרי הכל, כך שורדים שלושים שנה.