את שמה של מסעדת גוז' ודניאל אני שומע כבר זמן רב, עוד מהרגע שנפתחה ונהייתה אייטם אצל רב המגזינים, כתבי האוכל, הבלוגרים וחובבי טעם וריח שמסתובבים היכן שרובנו שואבים את המלצותינו.
משום מה, על אף לא מעט ביקורות טובות ומהללות, לא היה לי את הדרייב הבלתי מוסבר לגשת ולנסות. בהייה בתפריט דאז ומאז- עוד כמה פעמים, העביר עלי תחושה של קופי פייסט טיפוסי ישראלי.
"ביסטרו ים תיכוני" קוראים לזה. השפעות איטלקיות וצרפתיות עם "נגיעות" ישראליות (לפחות לא היה חציל בטחינה!). חומרי גלם טריים, עונתיים וכו וכו וכו... אנו שומעים הצהרות ומניפסטים דומים או זהים מכל עבר, אך התחושה בסופו של דבר היא של "עוד מסעדה" עם אוכל בינוני מינוס פלוס.
אבל כמו כולם, בהעדר אוצרות חדשים, אנו מנסים לפחות, שוב ושוב.
אז הנה, גם אנחנו הגענו אליה, אחרי אי אילו שנים שהיא כבר רצה ובסמיכות לשינוי בתפריט
ל "תפריט החורף" כך נאמר לנו... הזמנו מקום לערב מקסים באמצע שבוע.
הגענו בשעה שהזמנו לחנייה סמוכה שהייתה מלאה במכוניות, השיחה לא יכלה אלא להיות על האם כל האנשים הללו במסעדה ובמפתיע. יום שלישי בערב, אמצע שבוע, שעה 20:00 בערב, בישוב בשרון שהוא די "חור" אם נהיה כנים לרגע והמסעדה – מ-ל-א-ה!. כל הכבוד.
הגענו לגבעה קטנה שבה שוכנת המסעדה, שרשראות של נורות לד עטפו אותה מכל עבר, שולחנות וכסאות מתחת למרפסת גפנים ושקט מסביב. מקום פסטורלי נינוח ומקסים! גם בלילה.
שנכנסים למסעדה, השקט מופר וקצת בהגזמה. מוסיקה משולבת בקולות סועדים וצוות העובדים - מגיעים לדציבלים די גבוהים. אמנם זו לא מסיבה בגן אירועים אבל למסעדה בשעות הערב הדי מאוחרות זה קצת מוזר וחזק מאד.
המסעדה די גדולה בסטנדרטים שלנו ובנויה כחדר אחד גדול עם גג גבוה במיוחד וללא שום טיפול אקוסטי. באחת מצלעות המסעדה ישנה גם מרפסת שגם שם שולחנות עם סועדים. נראה שבחוץ שקט יותר, אבל הלילות עכשיו נהיים קרירים ולא רציתי שנשמתי תצטמרר בכל זמן הארוחה.
המארחת שקיבלה אותנו בכניסה הושיבה אותנו בשולחן שיועדו לנו. (לי ולנשמתי יש תאוריה שאלו שמזמינים מקום מראש, בעיקר זוגות, "זוכים" לקבל את המקומות הכי גרועים שיכולים להיות). השולחן היה קרוב למטבח בסמוך ליציאה וכניסת המלצרים לחלון המנות. הכיסא שפנה עם הגב אל המסעדה היה קרוב מידי לשולחן ענק שהיה באמצע החדר וכל מי שעבר במקום, נתקל במושב הכיסא = כולם בערך! עוברי אורח וצוות המסעדה. המקום ממש היה קשה לעיכול, לפחות עבורנו. אני שישבתי עם הגב אל כל החלל הרגשתי כל אדם שעבר ונשמתי שראתה את כל המתרחש מאחורי הרגישה סחרחורת תוך דקה וחצי. בנימוס שאלנו אם נוכל לעבור למקום אחר (קיווינו מפני שהמסעדה באמת הייתה די מלאה) מאחר שהזמנו מקום מראש. אחד ממנהלי המקום באותו הערב הגיע לאחר שבדק במשך דקותיים את הזמנותיו לאותו הערב אני מניח והציג בפנינו כמה אופציות.
עברנו לאחת שנראתה לנו קצת יותר שפויה וסרנו אליה במהרה.
את התפריטים העבירו אלינו גם כן, מלצרית חדשה הציגה את עצמה בפנינו וכן גם אחמ"ש נוסף שהיה ממונה על "האזור" החדש שלנו. שבסוד סיפר לנו שזה האזור הכי טוב במסעדה. מממ.. שיהיה.
הבטנו קלות בתפריט היינות ובחרנו בחצי בקבוק של שאטו גולן – סירה – 2011 במחיר של 125 שקלים (אאל"ט). וכן גם בשתי מנות ראשונות שבחרנו מתפריט החורף החדש של המקום כאמור.
* קלמרי ופולפו פטרוזיליה לימון עגבניות שרי ושעועית לבנה (46).
* טרין כבד אווז תפוחי עץ ובריוש (65) .
כמו כן, גם פוקאצ'ה במקום מנת הלחם "הרגילה" של המקום, כפי שהציעה לנו המלצרית, יחד עם עגבניות מגורדות בשמן זית.
היין הגיעה ראשון יחד עם בקבוק של סאן פלגרינו שעוד הזמנו בשולחן המקורי וזז אלינו יחד עם הכוסות וכן הלאה. היין נמזג לטעימה ולאחר אישור, לכוסות היין שהניחו עבורנו.
היין היה מקסים פירותי ובעל משקל עם נוכחות, בדיוק כפי שאני אוהב.
מיד בתום הלגימה הראשונה, גם הפוקאצ'ה הפציעה מחלון המטבח אל שולחננו.
לחם ארוך וחם מאד, מאפייה בטאבון המדובר של המקום אני מניח. לידו קערית עם עגבניות מגורדות בשמן זית מלח ומשהו שהיה ממש ממש חריף (לא נצפו שום חתיכות פלפל או תבלין, כנראה שהשמן ישב יחד עם פלפל חריף או משהו כזה עבור המנה). בנוסף, קוביית חמאה ממנת הלחם המקורית שביקשנו בנוסף לא לוותר, הגיעה ללא תמורה כמובן.
המנות הראשונות הגיעו לאחר כמה דקות שנגסנו בפוקאצ'ה ברעב מתגבר. בכל זאת, היה די מאוחר בערב יום אמצע שבוע לאחר העבודה.
מנת הקלמארי הגיעה בצלחת שקופה מאורכת עם כמה פיסות קלמארי ותמנון (פולפו) על מה שנראה כמו מחית משעועית לבנה שהופיעה בתפריט. זוג עגבניות שרי שנצלו עיטרו את שני קצוות הצלחת ופטרוזיליה פוזרה על כל המנה.
אחד הדברים הראשונים שהרגשנו בעת הטעימה שהמנה קרה... עצרתי את המלצרית שבאותו הרגע עברה על ידנו ושאלתי לפשר העניין והיא אישרה שהמנה אמורה להיות בטמפרטורת החדר.
לא משהו שאנחנו רגילים אליו, אבל המנה הייתה בסדר גמור מבחינת מרקם וטעמים וזה לא הפריע לי אישית עד כדי כך. המנה הייתה די קטנה מבחינת כמות, אבל זה די סטנדרטי ברחבי הארץ ברגע שמזמינים מנת שמבוססת על פירות ים, על אחת כמה וכמה שהיא מוגדרת כראשונה. חבל, אבל זה מה שיש. פירות הים היו טעימים בעל מרקם רך ומחית השעועית הייתה קצת תפלה, אבל אני שמאד אהב שעועית לבנה זרמתי עם זה די בקלות. מנה סבירה, אבל לא שהייתי חוזר אל המסעדה בשבילה.
טרין כבד האווז היה נראה קצת יותר מרשים, עם סלט תפוחי עץ ירוקים וסלרי וכן כמה פרוסות של לחם שנקלה מעבר לנקודת האל חזור. הם כותבים בריוש, אני מאד מקווה שהם יגישו כזה בשלב מסוים עם המנה, אם כתוב.
הטרין עצמו היה בגודל טוב ונדיב עם מעטה של שומן מלח גס ופלפל שעיטרו אותו. המרקם היה נחמד אם כי יש מקום לשיפור בגיזרה הזו, כדי לעשות אותו הרבה יותר נעים בכניסת הסכין או המזלג ומריחתו על הלחם. למזלנו נשארו כמה חתיכות מהפוקאצ'ה החמה כך שמנת הכבד נאכלה עם קצת יותר כבוד מפרוסות הבגט החצי שרופות שהוגשו לנו. סלט תפוחי העץ והסלרי היוו שילוב מצוין ורענן וזה כיוון מיוחד וכיפי הרבה יותר לדעתי מריבת הבצל הנדושה.
שוב, מנה נחמדה. אבל לא יותר מכך. ב 65 שקלים (המחיר בעיקר בגלל חומר הגלם היקר כמובן), אני מצפה לקצת יותר, בטח אם עובדים עם חומר גלם כזה.
בעת שאחת המלצריות שעבדו "מולנו" פינתה את הצלחות שעיטרו את שולחננו לקראת המנה העיקרית, האחמש הממונה על האזור הטוב של המסעדה הגיע לשאול את דעתנו על הטרין כבד, אך לפני שקיבל תשובה בעוד אמרנו שזו הפעם הראשונה שלנו במקום... הוא הפציר בנו לשתות איתו צ'יסר "על הבית". כך שפינקו אותנו בג'ימסון בחצי הדרך. על הטרין הוא כבר לא שאל, כנראה שאחרי הדרינק הוא הרגיש "שהכל בסדר" והמשיך לעיסוקיו.
למנות עיקריות הזמנו לאחר התלבטות בין כמה וכמה (לא שיש המון... ) ב;
* שוק אווז קונפי, קרמל תפוחים ופירה.
* שניצל ווינאי, סינטה עגל סלט מלפפונים ושמנת חמוצה מוגש עם שפצלי.
זוג המנות העיקריות התבררו לטובות מהראשונות, דבר שדי הפתיע אותנו מכיוון שבדרך כלל הכיוון די שונה במסעדות המקומיות. היכן שבמנה הראשונה מנסים להכניס תחכום, חומרי גלם יקרים וטוויסט, המנות העיקריות נשארות אסופה של בנאליות תפלה בדרך כלל ועם מזל התקנה סבירה כדי שהמנה תהיה אכילה. פה בגוז' ודניאל, קיבלנו זוג מנות פשוטות מאד לכאורה, אך בהתקנה מעולה ובטעם טוב מאד.
שוק האווז היה קריספי מבחוץ ורך ועסיסי מבפנים. הקרמל שעטף את חוץ השוק היה מתקתק אך במידה וללא שום הכבדה על טעמי הבשר או החיך. הפירה שהתווסף אליו היה מהסוג החלבי. הוא היה חלק וטעים מאד. הדבר היחיד שקצת הציק הם עלי הרוקט העייפים שהניחו בצלחת משום מה.
לא נגענו בהם והיה יותר טוב אם לא היו שמים אותם כלל.
גם את השניצל הווינאי חלקנו ביננו כפי שעשינו עם שאר המנות והוא התברר לאחד הטובים שאכלתי בארץ. אמנם לא בדיוק "שניצל דק דק" כפי שמקבלים בבווריה... אבל אהבתי את הנוסח. נתח סינטה דק אך לא דק מידי עטוף בפירורי לחם זהובים ועשוי לדרגת מדיום. יחד עם השפיצלי הלא מוסברים האלו שהטרנד עבורם עבר כמדומני (לא?), זו הייתה מנה נחמדה מאד (הייתי מעדיף תוספת אחרת מהבצקיות חסרות הטעם שהגיעו) בעיקר בזכות הסינטה הטובה.
משום מה, על אף לא מעט ביקורות טובות ומהללות, לא היה לי את הדרייב הבלתי מוסבר לגשת ולנסות. בהייה בתפריט דאז ומאז- עוד כמה פעמים, העביר עלי תחושה של קופי פייסט טיפוסי ישראלי.
"ביסטרו ים תיכוני" קוראים לזה. השפעות איטלקיות וצרפתיות עם "נגיעות" ישראליות (לפחות לא היה חציל בטחינה!). חומרי גלם טריים, עונתיים וכו וכו וכו... אנו שומעים הצהרות ומניפסטים דומים או זהים מכל עבר, אך התחושה בסופו של דבר היא של "עוד מסעדה" עם אוכל בינוני מינוס פלוס.
אבל כמו כולם, בהעדר אוצרות חדשים, אנו מנסים לפחות, שוב ושוב.
אז הנה, גם אנחנו הגענו אליה, אחרי אי אילו שנים שהיא כבר רצה ובסמיכות לשינוי בתפריט
ל "תפריט החורף" כך נאמר לנו... הזמנו מקום לערב מקסים באמצע שבוע.
הגענו בשעה שהזמנו לחנייה סמוכה שהייתה מלאה במכוניות, השיחה לא יכלה אלא להיות על האם כל האנשים הללו במסעדה ובמפתיע. יום שלישי בערב, אמצע שבוע, שעה 20:00 בערב, בישוב בשרון שהוא די "חור" אם נהיה כנים לרגע והמסעדה – מ-ל-א-ה!. כל הכבוד.
הגענו לגבעה קטנה שבה שוכנת המסעדה, שרשראות של נורות לד עטפו אותה מכל עבר, שולחנות וכסאות מתחת למרפסת גפנים ושקט מסביב. מקום פסטורלי נינוח ומקסים! גם בלילה.
שנכנסים למסעדה, השקט מופר וקצת בהגזמה. מוסיקה משולבת בקולות סועדים וצוות העובדים - מגיעים לדציבלים די גבוהים. אמנם זו לא מסיבה בגן אירועים אבל למסעדה בשעות הערב הדי מאוחרות זה קצת מוזר וחזק מאד.
המסעדה די גדולה בסטנדרטים שלנו ובנויה כחדר אחד גדול עם גג גבוה במיוחד וללא שום טיפול אקוסטי. באחת מצלעות המסעדה ישנה גם מרפסת שגם שם שולחנות עם סועדים. נראה שבחוץ שקט יותר, אבל הלילות עכשיו נהיים קרירים ולא רציתי שנשמתי תצטמרר בכל זמן הארוחה.
המארחת שקיבלה אותנו בכניסה הושיבה אותנו בשולחן שיועדו לנו. (לי ולנשמתי יש תאוריה שאלו שמזמינים מקום מראש, בעיקר זוגות, "זוכים" לקבל את המקומות הכי גרועים שיכולים להיות). השולחן היה קרוב למטבח בסמוך ליציאה וכניסת המלצרים לחלון המנות. הכיסא שפנה עם הגב אל המסעדה היה קרוב מידי לשולחן ענק שהיה באמצע החדר וכל מי שעבר במקום, נתקל במושב הכיסא = כולם בערך! עוברי אורח וצוות המסעדה. המקום ממש היה קשה לעיכול, לפחות עבורנו. אני שישבתי עם הגב אל כל החלל הרגשתי כל אדם שעבר ונשמתי שראתה את כל המתרחש מאחורי הרגישה סחרחורת תוך דקה וחצי. בנימוס שאלנו אם נוכל לעבור למקום אחר (קיווינו מפני שהמסעדה באמת הייתה די מלאה) מאחר שהזמנו מקום מראש. אחד ממנהלי המקום באותו הערב הגיע לאחר שבדק במשך דקותיים את הזמנותיו לאותו הערב אני מניח והציג בפנינו כמה אופציות.
עברנו לאחת שנראתה לנו קצת יותר שפויה וסרנו אליה במהרה.
את התפריטים העבירו אלינו גם כן, מלצרית חדשה הציגה את עצמה בפנינו וכן גם אחמ"ש נוסף שהיה ממונה על "האזור" החדש שלנו. שבסוד סיפר לנו שזה האזור הכי טוב במסעדה. מממ.. שיהיה.
הבטנו קלות בתפריט היינות ובחרנו בחצי בקבוק של שאטו גולן – סירה – 2011 במחיר של 125 שקלים (אאל"ט). וכן גם בשתי מנות ראשונות שבחרנו מתפריט החורף החדש של המקום כאמור.
* קלמרי ופולפו פטרוזיליה לימון עגבניות שרי ושעועית לבנה (46).
* טרין כבד אווז תפוחי עץ ובריוש (65) .
כמו כן, גם פוקאצ'ה במקום מנת הלחם "הרגילה" של המקום, כפי שהציעה לנו המלצרית, יחד עם עגבניות מגורדות בשמן זית.
היין הגיעה ראשון יחד עם בקבוק של סאן פלגרינו שעוד הזמנו בשולחן המקורי וזז אלינו יחד עם הכוסות וכן הלאה. היין נמזג לטעימה ולאחר אישור, לכוסות היין שהניחו עבורנו.
היין היה מקסים פירותי ובעל משקל עם נוכחות, בדיוק כפי שאני אוהב.
מיד בתום הלגימה הראשונה, גם הפוקאצ'ה הפציעה מחלון המטבח אל שולחננו.
לחם ארוך וחם מאד, מאפייה בטאבון המדובר של המקום אני מניח. לידו קערית עם עגבניות מגורדות בשמן זית מלח ומשהו שהיה ממש ממש חריף (לא נצפו שום חתיכות פלפל או תבלין, כנראה שהשמן ישב יחד עם פלפל חריף או משהו כזה עבור המנה). בנוסף, קוביית חמאה ממנת הלחם המקורית שביקשנו בנוסף לא לוותר, הגיעה ללא תמורה כמובן.
המנות הראשונות הגיעו לאחר כמה דקות שנגסנו בפוקאצ'ה ברעב מתגבר. בכל זאת, היה די מאוחר בערב יום אמצע שבוע לאחר העבודה.
מנת הקלמארי הגיעה בצלחת שקופה מאורכת עם כמה פיסות קלמארי ותמנון (פולפו) על מה שנראה כמו מחית משעועית לבנה שהופיעה בתפריט. זוג עגבניות שרי שנצלו עיטרו את שני קצוות הצלחת ופטרוזיליה פוזרה על כל המנה.
אחד הדברים הראשונים שהרגשנו בעת הטעימה שהמנה קרה... עצרתי את המלצרית שבאותו הרגע עברה על ידנו ושאלתי לפשר העניין והיא אישרה שהמנה אמורה להיות בטמפרטורת החדר.
לא משהו שאנחנו רגילים אליו, אבל המנה הייתה בסדר גמור מבחינת מרקם וטעמים וזה לא הפריע לי אישית עד כדי כך. המנה הייתה די קטנה מבחינת כמות, אבל זה די סטנדרטי ברחבי הארץ ברגע שמזמינים מנת שמבוססת על פירות ים, על אחת כמה וכמה שהיא מוגדרת כראשונה. חבל, אבל זה מה שיש. פירות הים היו טעימים בעל מרקם רך ומחית השעועית הייתה קצת תפלה, אבל אני שמאד אהב שעועית לבנה זרמתי עם זה די בקלות. מנה סבירה, אבל לא שהייתי חוזר אל המסעדה בשבילה.
טרין כבד האווז היה נראה קצת יותר מרשים, עם סלט תפוחי עץ ירוקים וסלרי וכן כמה פרוסות של לחם שנקלה מעבר לנקודת האל חזור. הם כותבים בריוש, אני מאד מקווה שהם יגישו כזה בשלב מסוים עם המנה, אם כתוב.
הטרין עצמו היה בגודל טוב ונדיב עם מעטה של שומן מלח גס ופלפל שעיטרו אותו. המרקם היה נחמד אם כי יש מקום לשיפור בגיזרה הזו, כדי לעשות אותו הרבה יותר נעים בכניסת הסכין או המזלג ומריחתו על הלחם. למזלנו נשארו כמה חתיכות מהפוקאצ'ה החמה כך שמנת הכבד נאכלה עם קצת יותר כבוד מפרוסות הבגט החצי שרופות שהוגשו לנו. סלט תפוחי העץ והסלרי היוו שילוב מצוין ורענן וזה כיוון מיוחד וכיפי הרבה יותר לדעתי מריבת הבצל הנדושה.
שוב, מנה נחמדה. אבל לא יותר מכך. ב 65 שקלים (המחיר בעיקר בגלל חומר הגלם היקר כמובן), אני מצפה לקצת יותר, בטח אם עובדים עם חומר גלם כזה.
בעת שאחת המלצריות שעבדו "מולנו" פינתה את הצלחות שעיטרו את שולחננו לקראת המנה העיקרית, האחמש הממונה על האזור הטוב של המסעדה הגיע לשאול את דעתנו על הטרין כבד, אך לפני שקיבל תשובה בעוד אמרנו שזו הפעם הראשונה שלנו במקום... הוא הפציר בנו לשתות איתו צ'יסר "על הבית". כך שפינקו אותנו בג'ימסון בחצי הדרך. על הטרין הוא כבר לא שאל, כנראה שאחרי הדרינק הוא הרגיש "שהכל בסדר" והמשיך לעיסוקיו.
למנות עיקריות הזמנו לאחר התלבטות בין כמה וכמה (לא שיש המון... ) ב;
* שוק אווז קונפי, קרמל תפוחים ופירה.
* שניצל ווינאי, סינטה עגל סלט מלפפונים ושמנת חמוצה מוגש עם שפצלי.
זוג המנות העיקריות התבררו לטובות מהראשונות, דבר שדי הפתיע אותנו מכיוון שבדרך כלל הכיוון די שונה במסעדות המקומיות. היכן שבמנה הראשונה מנסים להכניס תחכום, חומרי גלם יקרים וטוויסט, המנות העיקריות נשארות אסופה של בנאליות תפלה בדרך כלל ועם מזל התקנה סבירה כדי שהמנה תהיה אכילה. פה בגוז' ודניאל, קיבלנו זוג מנות פשוטות מאד לכאורה, אך בהתקנה מעולה ובטעם טוב מאד.
שוק האווז היה קריספי מבחוץ ורך ועסיסי מבפנים. הקרמל שעטף את חוץ השוק היה מתקתק אך במידה וללא שום הכבדה על טעמי הבשר או החיך. הפירה שהתווסף אליו היה מהסוג החלבי. הוא היה חלק וטעים מאד. הדבר היחיד שקצת הציק הם עלי הרוקט העייפים שהניחו בצלחת משום מה.
לא נגענו בהם והיה יותר טוב אם לא היו שמים אותם כלל.
גם את השניצל הווינאי חלקנו ביננו כפי שעשינו עם שאר המנות והוא התברר לאחד הטובים שאכלתי בארץ. אמנם לא בדיוק "שניצל דק דק" כפי שמקבלים בבווריה... אבל אהבתי את הנוסח. נתח סינטה דק אך לא דק מידי עטוף בפירורי לחם זהובים ועשוי לדרגת מדיום. יחד עם השפיצלי הלא מוסברים האלו שהטרנד עבורם עבר כמדומני (לא?), זו הייתה מנה נחמדה מאד (הייתי מעדיף תוספת אחרת מהבצקיות חסרות הטעם שהגיעו) בעיקר בזכות הסינטה הטובה.
