מכירים את הרגע הזה, הלא נעים, שמסעדה שאהבת שוברת לך את הלב? היום זה קרה לי ולחברי יוסי אשד, המכונה יוסי א'. כולה רצינו לנגב חומוס. ואולי קצת לנשנש סלטים, ולהמשיך את השיחה הטובה שהייתה לנו ברכב, בנסיעה לצפון. מזג האוויר היה רך ורומנטי, מצב הרוח היה מעולה. הבחור, א', לקח על הבוקר פודיום במירוץ ראש העין, אני סתם הייתי הכרוז ׁ(עסקונה), אבל גם הלך מעולה, ואחר כך המשכנו צפונה לכמה עניינים, שיחה טובה, וכאמור ניגוב חומוס ונשנוש כמה סלטים זה מה שרצינו, כבר אמרתי? אז נחתנו ב'אל באבור' באום אל פאחם. סוג של אשליה לאהבה ישנה נושנה. כשהיא הייתה די ריקה, ברור שעוד לא קלטנו. כשהמלצר המשועמם תחת לא ניגש אלינו, גם עוד לא קלטנו, ומשניגש אבל לא הביא מים, גם עוד לא קלטנו, ומשביקשנו סלטים הוא הפגין 'גזענות חומוס', ואמר שאם לא נזמין מנה עיקרית אז אין חומוס בסלטים, וגם המחיר שלהם יהיה יקר פי שלושה, גם עוד לא קלטנו. רק משהוגשו הסלטים (משעממים כפרצופו של המלצר) והחומוס, בטעמו של מארז חומוס אחלה של שטראוס, ושלא היה למלצר אפילו סחוג להביא לשולחן, והמים הוטחו על השולחן בפרצוף מחמיץ כמו כמה מן הסלטים, רק אז התחלנו לקלוט. כשהגיע החשבון נפל האסימון סופית. המסעדה הזו - סוג של אהבה ישנה נושנה ואשלייתית- תפסה תחת וכך היא נראת ועוד יותר חמור זה טעמה. נשבר הלב. בי בי "אל באבור, יותר אותנו לא תראי.ברור?