לא פעם ראשונה שם, אבל בהחלט פעם אחרונה...
אחרי אישפוז ארוך למדיי של אבא שלי, הוא ביקש נופש. מיכון שהיינו לא פעם בווסט אשדוד, והוא מאוד אהב הוחלט לקחת סופשבוע ארוך מיום רביעי עד יום ראשון.
כאשר הזמנתי את החדר ציינתי כי חשוב לנו לקבל חדר עם מקלחת , וחדר גדול, ואכן כך היה.
הכול היה בסדר עד ארוחת הערב ביום רביעי, ומשם דברים רק הדרדרו...
מי שמכיר יודע שמדובר במלון בוטיק, שבו יושבים ומקבלים תפריט מנה ראשונה, עיקרית וקינוח, המלצרית מביאה מתאבנים שכוללים - טפנד, שום קונפי, ופלפלים חריפים קצוצים דק, ויחד עם לחם, יש לציין כי הלחם הציל את הארוחה כולה.
הטפנד שהיה מזיתים ירוקים היה מלוח. בכלל מלח הוא  מוטיב חזק , מאוד בכול ארוחה שאכלנו.
שום קונפי, היהי נחמד, אבל למה עם הקליפה? קשה להוציא? נו מילא הוצאנו קליפה אחרי קליפה...
פלפל חריף, נו מה יש להגיד פלפל חריף מרוסק...שום דבר מיוחד בו.
לאט לאט חדר האוכל לתמלא באורחים מחוץ למלון, והמנות החלו להגיע.
מנה ראשונה לקחתנו מרק ירקות. לא משהו זו מילה עדינה. 
המרק היה מלוח-חריף-חמוץ אני מאופן אישי מאוד מחבבת חמוץ-מתוק, וגם מלוח-מתוק אבל דבר כזה עוד לא טעמנו, אחרי לגימה אחת המרק הוזז הצידה בנימוס. 
אבא שלי אמר לי שגם הוא לא מעוניין, וגם המרק שלו הונח הצידה בצורה עדינה מתוך תקווה שהמלצרית תראה זאת ותבוא. היא אכן הגיעה באיחור(בכלל איחור זה מוטיב חזק מאוד אצלה) , ורצתה לדעת מה קורה, אמרנו לה שזה לא טעים, היא התעניינה  אם ניתן להביא משהו אחר, ויתרנו וביקשנו את המנות העיקריות.
העיקריות הגיעו - שנינו הזמנו דגים. 
הצפי היה ממסעדת שבה עובד השף המהולל גיא פרץ (אנדיב)הדגים יהיו עסיסיים, עם רוטב עגבניות, כפי שהובטח בתפריט.
אולי אני צריכה לאמץ את המשפט החכם שאחי היקר אומר, שאין ציפיות אין אכזבות, אבל פה במחיר שכזה לילה, הצפי היה היה גבוה - ובכן טעות.
בצלחת ענקית היו שתי חתיכות דג ,הדג היה יבש, בהתחלה לא הבנתי מה קרה לדג אבל אחרי שהפכתי אותו הבנתי- הוא נשרף מלמטה לא סתם חריכה קלה, אלא ממש שחור.כהה.
מנה באמת לא סימפטית. ויתרנו, ואכלנו את הלחם שהיה , חמים ופריך.
שוב הצלחות הוסטו הצידה בנימוס, ופה התחילה הסאגה: 
לקח למלצרית החביבה קרוב לעשר דקות לבוא לקחת את הצלחות - אחרי הפלירטוט עם קבוצת התיירים שהגיעו מחוץ למלון(מי אמר טיפ ולא קיבל?), והחביבות שנשפכה ממנה בכמויות (הסבר פניך לתייר) כבר לא היה לה זמן אלינו, אבל לא נורא, אנחנו אנשים סבלנים.כשהיא במזל טוב סוף סוף הגיעה -  הבנו שמולטיטסקינג זה לא הצד החזק שלה.
הצלחות כפי שאמרתי היו ענקיות, והיא לקחת את הצלחת שלי, ושאלה מה לקינוח. אני לא רציתי כלום, אבל אבא שלי ביקש גלידה. לגבי הצלחת של אבא שלי, נו באמת מי סופר אדם בן 90? (שנלחם בשורות הפלמ"ח וההגנה, ישב בשבי, וגם לצערנו הרב ממשפחה שכולה) הצלחת הייתה על השולחן, קרוב לעשרים דקות.עד שלי לא הייתה ברירה ואני קמתי והוצאתי את הצלחת, כשנתתי אותה למלצרית, היא פשוט הסתכלה עלי, ולקחה אותה, בלי תודה סליחה, אני מצטערת. 
הרגשתי שאני מטרידה אותה.
המלצרית החביבה (באמת חביבה, חיוך מאוד נחמד, אבל מעבר לזה אין עוד מה), במשך קרוב לעשרים דקות הלכה ובאה ליד השולחן שלנו ובכלל לא ספרה אותנו. 
למעט לספר שלקבוצת התיירים , היא הסתובבה ללא הפסק, הביאה לקחה, שמה, שוב הביאה שוב לקחה וכן שוב שמה, וכן צחוקים, ודחקות עד בלי סוף.
ואנחנו נכלמים- כלום, אנחנו אחרי 20 דקות קמנו והלכנו.
למחרת בבוקר, אבא שלי החליט כי יש צורך לספר זאת לקבלה. הוא פנה לקבלה וסיפר את מה שהיה. תגובת הקבלה הייתה טוב נטפל הזה - לא התנצלות, לא ירידה לפרטים, אפילו לא עידכנו אותנו במה שהיה.
אחרי שעזבנו, אני מקבלת מייל מהמלון לדרג את השירות וכו'.
כתבתי להם את מה שהיה - שמעתי מהם? לא, אבל תהיו בטוחים שגם הם לא ישמעו מאיתנו יותר.