מסעדת מונא הירושלמית שוכנת במיקום נהדר בבניין אבן ישן. זהו, עד כאן מילה טובה. כל היתר היה מבאס עד גרוע. 

 

נתחיל בהושבה. הזמנו מראש מקום לשניים, והובילו אותנו לשולחן קטן שאחד מכסאותיו היה במרחק של כארבעה מילימטר בקירוב מכסא ששייך לשולחן אחר, ובו למרבה הצער ישב סועד אחר שנהנה (או לא) מארוחתו. הייתי קצת המום. מילא אני והרגליים הארוכות שלי, אבל גם ילד קטן לא היה יכול לשבת בנוחות במצב כזה. באמת לא הצלחתי להבין איך מצפים להושיב אורחים אחד על הברכיים של השני. לזכותה של המארחת ייאמר שהיא קלטה מהר את מבטי התמה, והציעה מיד מקום חלופי. המקום החלופי היה שולחן לארבעה, וגם הוא היה ערוך באופן כזה שאם באמת היינו ארבעה-היינו יושבים על הראש של הזוג שלידנו. אבל באמת היינו רק שניים, והצלחנו להנדס לעצמנו תנוחת ישיבה סבירה. 

אחרי זה חיכינו. וחיכינו. וכשקלטנו שאף אחד לא באמת זוכר שאנחנו פה, הרמתי יד והצלחתי לתפוס מלצר שבעיקר תיפקד כשוקיסט. לא יודע כמה ימי נסיון יש לו במלצרות בכלל ובמסעדה הזו בפרט, אבל התלמדות ראויה הוא לא עבר. 

המלצר הצליח להעביר אלינו תפריטים ומתאבן של לחם, שמן זית, זיתים ושום אפוי "על חשבון הבית" (אני שם במרכאות כי התמחור במסעדה מעט מופרז, בלשון המעטה, והם מתמחרים יופי את הלחם בתוך שאר המנות). השום האפוי היווה את אחד משתי פסגות הארוחה, עשוי לעילא ומתקתק. הלחם היה יבש. אני מבין שמוצ"ש והכל, אבל עדיף לא להגיש לחם מלהגיש אותו יבש.

התפריט התגלה כמשעמם למדי. כמה משעמם שם? המלצר דיקלם שני ספיישלים, תחזיקו חזק: אנטריקוט עם צ'יפס ונתח קצבים. איזה ספיישלים, יא אללה. כמה תחכום. אז הוזמנו לראשונות סלט חסה ואנדיב עם צ'דר מיושן, והמנה שחייבים להזמין בכל מקום שאסף גרניט עבר בו: פולנטה (עם ראגו פטריות, אספרגוס ופרמזן).

סלט החסה היה משעמם גם בסטנדרטים של בית קפה, רק בכמות של חצי מהמקובל בבתי קפה ובתמחור שערורייתי של 56 שקל. אני עוסק בדו"חות כספיים ומכיר קצת עלויות שמסעדות צריכות להתמודד איתן, שלא לדבר על כך שאני מאמין שאם אתה נותן איכות ושירות-זכותך לתמחר ביוקר. לא חייבים לבוא לאכול. ובכל זאת, לתת מנה לא גדולה של כמה עלי חסה, אנדיב וקצת תפוח עץ בלי שום טוויסט ולדרוש על זה 56 שקל זה ציד ראשים של פראיירים. ואני הייתי פראייר אתמול. 

הפולנטה, גם היא בכמות קמצנית, אמנם היתה חלבית מאד אבל גם תפלה מאד. מסוג המנות שצריך להוסיף להן הרבה מלח ופלפל שחור כדי להרגיש טעם. 

לעיקריות הוזמנו פילה דניס ברוטב תום יאם וצדפות עבורי, ההולנדית הלכה על מנה ראשונה נוספת בדמות רביולי תירס וסלק. נציין שוב את עניין ההמתנה. לא זוכר בדיוק כמה זמן אבל אני מעריך שכ25 דקות. בזמן הזה הלכתי לשירותים. מה אגיד לכם, בושה אמיתית. אם המצב של השירותים היה כך בסניף של מקדונלדס בתחנת דלק הייתי מתבאס. ריח של שתן, לכלוך בכל מקום, ברז דולף, דלתות ארונית חצי פתוחות-חצי סגורות. ממש לא מכבד כל מסעדה, בטח אחת שמחזיקה מעצמה. 

כשהגיע סוף-סוף האוכל, התברר שרוטב התום יאם הוא שלולית מלח. בדרך-כלל גם אם משהו פחות טעים לי אני משתדל לזרום עם זה. המנה הזו היתה פשוט לא ראויה למאכל בעיניי, בטח לא למאה שלושים שקל (לא זוכר אם היא תומחרה ב126 או 136, בכל מקרה תמחור מופרז) שדרשו עבורה, למרות שהדג עצמו היה טעים (הפסגה השנייה של הארוחה). קראתי לרוקי שכמובן לא ידע להתמודד עם העניין, אז האחמ"ש (בחור טוב עם תודעת שירות אמיתית, לשם שינוי) ארגן החלפה לאותו דג ב"רוטב זעפרן לימוני". גם זה היה מלוח מדי לטעמי, אבל אכיל בזכות הדג. אגב, עוד לא הספקתי להושיט את המזלג למנה החלופית, ומארחת נלהבת-מדי ואוטומטית-מדי מיד ניגשה לשאול אם טעים לי. עניתי במבוכה שהרגע הניחו לפני את הצלחת, אז לא יודע אם טעים לי. לגבי הרביולי-מנה זעירה כמובן-סלק אני לא אוכל, ומהגברת נמסר שהמנה "בסדר" (היא בחורה מנומסת).

על קינוחים כמובן שויתרנו.

לסיכום:

שלוש מנות ראשונות, מנה עיקרית אחת, 3 שתייה קלה ב328 שקל לפני טיפ. אוכל בינוני-מינוס, יקר, תודעת שירות לקויה (למעט האחמ"ש החביב), שירותים מזוהמים.

ביג נו-נו בשבילי.