קטיה (שם בדוי) היא מאושיות, מעמודי התווך, מאבני היסוד של חיי החברה הגבוהה של קהילת יוצאי רוסיה בארץ. אין פרימיירה, פתיחה או השקה שהיא לא מופיעה בה. אין פלא אפוא שהזמינה אותי להפגש דווקא במסעדה שנתפחה לפני פחות משלושה שבועות ונמצאת עדיין בתקופת ההרצה. "טייבל טוק", מקום חדש שקם בבניין ובחצר בהם פעל שנים "בר גיורא" (רח' בבר גיורא פינת דיזנגוף. רק בשביל לשמר את השם לא הייתי סוגר את המקום, אבל לא שאלו אותי).
מדוע דווקא לשם רצתה לקחת אותי קטיה האופנתית? אולי כי לפי כתבה במוסף "גלריה" של "הארץ", המקום נפתח ע"י אושיית מסעדנות מוסקבאית ונועד לשמש בית ל"אליטה האינטלקטואלית" של תל אביב, מקום שיהיה "אותנטי" באינטלקטואליותו (מה אותנטי יותר מאשר לתכנן הרצאת סקייפ של נעם חומסקי) ומקום שיהיה חף מ"אספסוף". לפתיחה הגיעו כל המי ומי של השמנא והסלתא של הקרם דה לה קרם של הון, עתון ותיאטרון מלונדון, תל אביב ומוסקבה.
מדוע למקרא הכתבה לשמע הבאזז בחוגים מסויימים אמרתי שרגלי לא תדרוך שם? כי אני האליטה האיטנולקטואלית האותנטית של תל אביב! ובשביל אליטה פריבילגית סנובית מתנשאת כמוני, להיכנס למקום כזה – זה כמו בשביל פשיוניסטה להיכנס לבוטיק שעל השלט שלו כתוב "אופנה אקסקלוסיבית". טוב, גם אתם אליטה, אז לא צריך להסביר לכם. וגם לא הזמינו אותי לפתיחה.
אז מדוע בכל זאת הסכמתי ללכת למקום כזה? כי קטיה אמרה שהכתבות ברשת הן בולשיט ושכנעה לתת למקום צ'אנס. הסכמתי והשתדלתי באמת להתייחס למקום בצורה בלתי-משוחדת.
החצר והבניין בסגנון הבינלאומי, הזכורים מימי בר גיורא, שופצו באופן יסודי. בניגוד למינהג התל-אביבי המגונה (מיקסום הוצאת שקלים מס"מ רבוע), השלחנות בחצר ממוקמים במרחקים שמאפשרים שיחה עם שותפיך. הקיר הפונה לדיזנגוף סנטר עשוי עשרות מראות שחלקן ניתנות לסיבוב, הקיר הנגדי מעוצב מתצלומי אלכס ליבק ("הארץ"), תערוכה מעבודותיו מוצגת גם בחללים הפנימיים. יש חלל פנימי שעדיין נמצא בבנייה, יש מרפסת מקורה עם עוד כמה שלחנות, יש קומה שנייה עם בר משלה שנראה שעדיין אינה פעילה, יש קומה שלישית שבה ייפתח בעתיד – כמובן! – חדר VIP או משהו אקסקלוסיבי דומה. החלל בין המדרגות המובילות מעלה מעוצב כמעלית של שנות ה-30 ובו ממוקמים מקררי היין. על הקיר של דיזנגוף סנטר הוקרנו כל הערב סרטים בשחור-לבן (אליטה אינטלקטואלי כבר אמרתי?) בסך הכל, המקום עושה רושם נעים. האווירה היתה שקטה, מין ערב תל-אביבי נינוח מתחת לעצי הפיקוס... בזמן שישבתי שם, בדיוק התקינו מערכת הגברה. אני מקווה שזה לא מבשר את הופעת הרעה החולה התל אביבית השנייה שלא מאפשרת שיח בין שותפים לארוחה: מוסיקה מחרישת שכל.
טוב, יאללה, ייבשתי אתכם. בואו נגיע לעיקר. כדי להרטיב את השפתיים היבשות, הזמנו מייד יין. יקב דוכתא, ק"ס בתוספת קברנה פרנק, בציר 2014 (180 ₪). מייד עם המזיגה, ליין היה די טעים עם גסות קלה של קברנה פרנק ותנינים נעימים, אם כי בלי הרבה גוף. נתנו לו לעמוד. אבוי. ככל שעמד יותר, כך נעשה שטוח יותר ואיבד מטעמיו. הבנתי את הפרינציפ. מזגתי כל פעם מהבקבוק כמויות קטנות ושתיתי לפני שהמלאכים ישתו את החלקים הטעימים מהכוס. תכל'ס, יש בתפריט אפשרויות טובות יותר ובתמחור מוצלח יותר (הדוכתא הזה עולה במסעדת "פיש" הנהדרת בראשל"צ כ-140 ₪ בלבד), למשל אמפורה ריטון או שבו אדום (שניהם 165 ₪). לפי התפריט, יש שם גם אלכוהול במחירים ממש שווים לכל נפש אינולקטואלית צמאה. איפה תקבלו 100 ס"ל סטולי ב-40 ₪? נו טוב, זו כנראה טעות כתיב בתפריט, כנראה מדובר במ"ל, אבל עדיין עיסקה שווה ביותר.
לפני שקיבלנו את האוכל המוזמן, הושמה על השלחן צלחת של לחמים טעימים על חשבון הבית ועם מנה נדיבה של חמאה. שאפו! גם קנקן מים קרים הופיע ומולא מחדש כשהתרוקן ללא בקשה מיוחדת. שאפו פעמיים!
למה הראשונה אכלתי חבית נחמדה של מולים (48 ₪) מטוגנים בשמן עם שום, עגבניות ועוד ירקות. המולים עצמם היו קטנים – הוסבר לי שהשף מקפיד להשתמש רק בדגה המקומית וזה מה שהים המקומי מספק. אני ממש סבבה עם לאכול מולים קטנים יותר ביודעי שהם נשלו מן הים הכחול-הלבן שלנו. והם גם היו טעימים. מנה סולידית קלאסית.
קטיה השומרת על גזרתה המושלמת הזמינה "סלט שוק" (38 ₪) – סלט רגיל למדי של ירקות חתוכים גס עם ירקות איכותיים וטריים. היו בו כמה חתיכות שומר גדולות וגסות מדי (היה ממש לא נעים לנסות ללעוס את המרקם הסיבי), אבל בסך הכל – טעים, סולידי. אממה – מתומחר טיפה גבוה יחסית לאלטרנטיבות במחלקת המנות הראשונות, כולן סביב 40-50 ₪. אולי זה סוג של מס על צמחונים, אם כך – אולי זה מוצדק (מישהו צריך להפסיק את הרצח הזה של שומר ועגבניה).
השף שכבר הספיק להכיר את קטיה (היא אומרת שבשבוע הראשון ישבה שם כל יום!) הוציא לנו ע"ח הבית "סלט קלמרי" (49 ₪ בתפריט). זאת היתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה. הקלמרי, שהונחו על מצע עדשים שחורים ולוו ביוגורט סמיך, היו רכים ועדינים. יש מצב שבפעם הבאה אזמין שתי מנות כאלה ולא אתחלק עם אף אחד.
המנה העיקרית שלי היתה "שוק ברווז קונפי" (84 ₪). גם זו היתה מנה קלאסית. הברווז היה לא גדול, קריספי מבחוץ ועם שכבת שומן טעימה מתחת לעור. הוא הונח על כרוב סגול שבושל מעט זמן וכך שמר על פריכיותו ובקערה קטנה בצד הוגש פירה תפו"א (לפי התפריט - מעורבב עם קרם דלעת, לא ממש הרגשתי). שוב – מנה סולידית, אם כי לא ממש מעניינת. נדמה שבתפריט יש אופציות יותר מענייניות, כגון אוכף טלה או נתח קצבים (את האחרון ראיתי בשלחן הסמוך – נראה מזמין).
לקינוח קטיה חטאה והזמינה "גלידת הבית" (38 ₪) – שני כדורי גלידה (פיסטוק ושוקולד) וכדור סורבה פסיפלורה. גנבתי קצת לקטיה – בהחלט, גלידה איכותית. לשאלתי, המלצרית הסבירה שאת הגלידה הם לא עושים במקום, אלא מישהו מכין להם בבית, תרתי משמע. האספרסו ששתיתי היה מצויין אף הוא.
ככלל, הרביתי לשאול את המלצרים שאלות – והם הפגינו ידענות ראויה לשבח לגבי המרכיבים ומקור המנות השונות. מספר המלצרים היה גדול יחסית ותמיד היה מישהו פנוי שאפשר היה למשוך את תשומת לבו, דבר מובן מאליו בלונדון ובמוסקבה, אך די נדיר במקומותינו. אם כך זה יישאר גם אחרי שכל חללי המסעדה יתחילו לפעול – תקופת ההרצה תהפוך מבחינתי לתקופת ההערצה.
דבר אחד קצת הפריע לי בהיבט של השרות. אני רגיש לבצל ושאלתי, אם אפשר להוציא אותו ממנת המולים או, לחלופין, מסטייק טרטר. אחרי שהמלצרית בדקה במטבח, היא חזרה עם התשובה: לא, המנות כבר מוכנות ככה, אי אפשר להוציא את הבצל. תשובה תמוהה – הרי זה לא שהם מכינים מהבוקר את תערובת הטרטר ורק מחלקים אותה לצלחות בערב. בלא מעט (אם לא רוב) המקומות בעולם הטרטר מוגש כאוסף מרכיבים שהלקוח בונה מהם את המנה משלו, כך שאין כאן גם פגיעה בקדושת הרכב המנה. בסך הכל, אני מודע לכך שבלונדון ובמוסקבה לא מקובלות כל מיני בקשות מיוחדות של לקוחות ואני גם די מזדהה עם הגישה הזאת (השף הוא זה שקובע, איך המנה בנויה – תרצה, תאכל, לא תרצה – אל תזמין). אבל בכל זאת, בארץ ישראל אנו חיים, בה קם העם היהודי ולאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ומשחזר מהם – פיתח אינדיווידואליזם קיצוני ואת הגישה שהשף הוא השף הפרטי שלו ויכול להרכיב לו כל מנה כמנה אישית. אז יאללה, מה איכפת לך, תזרום עם הלקוח הסובל מרגישות, אל תשים לו בצל בטרטר...
אז מה השורה התחתונה? אני ממש לא יודע אם המקום יהפוך למעוז האליטה האינטלקטואלית התל-אביב או המוסקבאית. אני מקווה שלא – כי אז הוא לא ישרוד הרבה (כי מי הוא כבר פה אליטה אמיתית, אם לא לוקחים אותי בחשבון, כמובן, אבל כמה כבר אני יכול לאכול?). החצר בה ישבנו היתה מליאה בסועדים – וחוץ ממנהלת תיאטרון אחת ועוד איזו דמות וחצי לא זיהיתי שם אנשים מורמים מן העם. סתם צעירים, סתם משפחות, סתם תיירים צרפתים. אם זה יישאר ככה – דייני. סתם מקום נחמד ושקט באמצע תל אביב שבו אפשר לשתות יין לא ביוקר וללוות אותו במנות באוכל נחמד ולא מתיימר. ותודה לקטיה (שם בדוי) שהביאני עד הלום.