תשמעו, אני אוכלת במסעדות לא מעט ועדיין, מזמן לא יצאתי ממסעדה עם חשבון של 377 ש"ח לבנאדם לפני טיפ, לא מאז דינר של הלסטון בלונדון (480 ש"ח בערך שכללו גם כוס שמפניה ב-16 פאונד) או אולי טוטו בעידן מושיק רוט.
מצד שני, זו הייתה אחת הארוחות היותר מוצלחות שהיו לי בזמן האחרון.
אבל נתחיל בהתחלה. אני וחברה שלי - דנה (השותפה הקבועה לארוחות בדר"כ) הגענו לצפרה ממש במקרה, התוכניות להערב שובשו באופן בלתי צפוי, היינו ביגאל אלון ואז נזכרתי בפוסט הדיווח מלפני כמה ימים! יש בר חדש בשם צ'יקס ביגאל אלון!
בלי לעשות וידוא הריגה שמנו פעמנו לשם רק ככדי לגלות שהפתיחה במוצ"ש. נו, זה ילמד אותי לשים לב לפרטים הקטנים.
נו, טוב. אז קפה איטליה, מה רע?
התקשרנו לשם - אין מקום.
עוד אני מסתכלת ימינה ושמאלה אני מבחינה בצפרה. שמעולם לא הייתי בה ובאופן מפתיע גם אף פעם לא בדקתי שם את התפריט. ניסיתי לשחזר בראש ביקורות שקראתי תוך כדי שאנחנו הולכות למקום, אבל מהר מאוד שחררתי. היה מקום, על הבר הגבוה בלבד. אגב, המקומות הפנויים שהיו על הבר הנמוך לא התמלאו עד לסוף הערב.
כשאני אומרת גבוה, זה אומר שלקח לי שתי דקות לטפס לכיסא של הבר. זו לא הייתה חוויה נחמדה ולא הייתי רוצה לחזור עליה, מעולם לא נתקלתי בכיסאות בר כל כך גבוהים ולא ידידותיים.
מצוקתי הגלויה בהקשר הזה לא עניינה אף אחד וטוב שכך, כי הרגשתי מפודחת מהעניין.
נעבור לאוכל, הברמנית החביבה הגישה לנו את התפריט,שאלה על העדפות ואז הציעה את החוויה של צפרה - שהיא תבחר עבורנו את המנות.
כאן כבר פעמוני האזהרה התחילו לצלצל לי בראש. דינג דונג דינג דונג. שמעתי כבר סיפור כזה ואת התוצאה שלו - לשלם הרבה יותר ממה שהתכוונת.
מאחר שגם אני ובעיקר דנה לא היינו במוד של להוציא הון תועפות על ארוחה ספונטנית, הזהרתי אותה בקול, שאם נאפשר לברמנית לבחור היא תצא משם עם 600 ש"ח מינימום לבנאדם. הברמנית עשתה קולות של לא נכון ולא ממש, אבל אני יודעת חשבון ומבינה מה המשמעות של יותר מראשונה ועיקרית שיוצאות בתפריט כזה.
למרות שהבהרנו שאנחנו לא מעוניינות ואז ביקשנו המלצה על העיקריות, היא התעקשה שנזמין ראשונות ואז נעבור על התפריט בהדרגה וזה חשוב וכך בנוי התפריט ובלה-בלה בלה. תוך התעלמות מהמסר הדי ברור ששלחנו לכיוונה.
כך, היא עודדה וגם לחצה (למרות שבסוף אודה - נעתרנו ללחצים) לקחת 4 חתיכות מהטאקו בייט (עם וואסבי לבן+רסק פטריות שחורות וקרם טוגראשי) ב-28 ליחידה למרות במצב עניינים נורמלי כנראה היינו מסתפקות בשתיים - מצד שני, אלו מנות ביס, טעימות מאוד מאוד אבל מיניאטוריות.
הסאשימי היפני - דג ים לבן, ילו פין טובה, אבוקדו ופונזו בצלים סומן בתפריט כמנה לא חריפה, אבל היה חריף יותר מכל המנות האחרות שהזמנו. מבחינתי, זו הייתה מנה קצת מיותרת כי טעמי החריף האפילו על הדגים. האמת, שאילו הייתי מבחינה אתמול בעובדה שזו דווקא לא סומנה כמנה חריפה, הייתי מעירה אבל רק עכשיו קלטתי עובדה זו.
נעבור לעיקריות - הברמנית אמרה בהתחלה, שהחלק הכי מעניין נמצא בראשונות (ולא פלא, בטוחה ששם ה-VFM נמצא בראשונות) אבל באופן יחסית נדיר למסעדות, הקסם היה דווקא בעיקריות.
שתינו הזמנו מנות דג. היא את הבר ים הקנטונזי ב-83 ש"ח למאה גרם (היו 3 גדלי דג לבחירה, הלכנו על 240 ג') ואני את הטראוט בקארי אננס ב-73 ש"ח למאה גרם.
אין ספק, מחירים יקרים לכל הדעות, אבל אי אפשר לומר שלא ידענו מראש.
הבר ים הקנטונזי היה מבחינתי מעולה, שילוב טעמים שאני פחות מכירה, לפטריות האינוקי היה מרקם של איטריות (אני אומרת את זה לחיוב), הרוטב היה מצויין, הדג היה מוכן נפלא. שיחוק.
הטראוט הקומרי עם קארי אננס, ערמונים ועוד דברים טובים היה טוב לא פחות, למרות שמנעד הטעמים שלו היה קצת יותר מוכר לי וגם יותר מתקתק ובהתאם דווקא בר הים קסם לי יותר.
לא מבינה איך לא מגישים אורז/תוספת אחרת עם מנות כאלה יקרות. ויתרנו על התוספת, עדיף לדיאטה.
במקום זה- שילמנו 60 ש"ח על סמי פרדו אננס מיניאטורי (מופיע בחשבון כסאשימי אננס אבל המחיר היה זהה כמדומני) שביננו, לא היה הקינוח הכי מצטיין שאכלתי בחיי. בגודל הזה, לא הצדיק יותר מ-40 ש"ח - שזה מה ששגיא כהן שילם על אותו הקינוח ב-2009 לפי ביקורת (חיובית ביותר) שמצאתי על המקום.
כך שהארוחה, אליה התלוותה כוס ריזלינג, השאירה אותי ברגשות מעורבים, מצד אחד - נהניתי מהעיקריות מאוד ויתר התפריט השאיר אותי מאוד סקרנית (הייתי קצת מוגבלת בבחירה שלי מאחר שדנה לא אוכלת פירות ים ובזמן האחרון גם לא גלוטן) מצד שני - המחירים האלו הם שחיתות ובחלקם - לא מוצדקת.
גם הגישה של הברמנית עצבנה אותי, אבל אני מבינה שזו פשוט "רוח המפקד" במקום וחבל...
