ז'אן ג'ורג' הוא עוד אחד מהמגה שפים הממושלנים שאצלם לפתוח מסעדה זה כמו אצלי לפתוח בקבוק יין. מסעדת הדגל (הצרפתית) שלו נמצאת בטראמפ טאוור, ליד הסנטרל פארק, ואליה חשבנו ללכת במקום בולי. בסופו של דבר בולי האריכו את מועד הסגירה אז העדפנו במקום לקבל שתי צרפתיות "כבדות" להחליף את הצרפתית במסעדה היותר "קז'ואל" של ז'אן ג'ורג', ABC קוצ'ינה, שמוגדרת כ- Latin American fusion.

המסעדה נמצאת באיזור של היוניון סקוויר, שמאכלס מספר לא קטן של מסעדות טובות. רחוב אחד צפונה אפשר למצוא את נור של מאיר אדוני, שעוד נגיע אליה. האוירה – כמו שרצינו. קליל. שמח. תאורה שיותר קרובה בעוצמתה לבר מאשר למסעדה. יחד עם זאת – את השנדלירים שם לא קנו בוולפסון.

התפריט ברובו – מנות קטנות. אני כמעט בטוח שהמלצר הסביר שמדובר במנות קטנות לחלוקה, המוטו של מסעדנות תל אביב מודל 2017. אבל יכול להיות שחלמתי את זה. לנו זה דווקא התאים: אפשר לדגום הרבה מנות בלי לקרוע את הכיס (רוב המנות בין 10-20 דולר). אין חלוקה לראשונה, עיקרית וכו'. החלוקה היא יותר על פי צורת ההכנה.

פתחנו עם White Shrimp ברוטב Agua Diablo, בננה ושקדים (15). השרימפס עצמו היה משובח, אבל בזאת נגמרה המנה בשבילנו. ברוטב ה"שטני", שאמור היה להיות חריף/חמוץ, היתה גם סוג של מרירות, וכל התיבול שלו היה אגרסיבי מאד. מאד חריף. מאד חמוץ. מאד מריר. חבל, כי המנה נראתה יפה ועל פניו יכלה להיות מאד מרעננת אבל כנראה הביצוע כשל.

ביומיים הראשונים בניו יורק מזג האויר היה חם ונעים, ולכן כנראה בלטו המנות הקרות של התפריט. השניה שהזמנו היתה גספצ'ו של עגבניות ואפרסקים (15). בסאן סבסטיאן המופלאה אכלנו גספצ'ו שמימי שנחו בו ריבועי אבטיח, כך שגספצ'ו עם פירות זה לא דבר מופרך, רק שכאן האפרסק לא ממש בלט. הוא אולי הוסיף עידון מסויים לטעם של העגבניות, אבל זה היה ממש ברמיזה. אם לא היו כותבים אפרסק בתפריט ספק אם היינו מנחשים שיש כאן משהו נוסף.

מעבר לטרוניה הזאת, המרק היתה טעים ומרענן כפי שציפינו. הכמות היתה די גדולה, כך שבשלב כלשהו זה היה too much, אבל נראה לי שזה בגלל שתהינו באוזני המלצר איך נחלוק מרק אז הוא פשוט הביא לכל אחד מאיתנו קערה בגודל המקורי שהיינו אמורים לחלוק, וכך יצא שכל אחד קיבל כמות כפולה ממה שהיינו אמורים לאכול. אבל כל עוד זה טעים – אין לי בעיה עם כמות כפולה.

יחד עם המרק הוגש לחם. לא טרחתי אפילו לצלם אותו, כי הוא היה לא רציני. סתם לחם שאפילו לא חומם ואפילו לא היה פריך. אני בטוח שבמסעדת האם שלו הוא לא הגיש לחם כזה לסוקרים של מישליין שנתנו לו שלושה כוכבים.

שתי המנות הראשונות היו מסקציית ה light and bright, שכוללת בעיקר סלטים ומנות קרות. המנה הבאה היתה מסקציית ה golden & crispy. בחרנו משם מנה של Crab Fritters, מעין קרוקטים של סרטנים עם ציפוי מוזהב (16), שהוגשו עם איולי צ'יפוטלה. זו היתה סוף סוף מנה שאפשר לסמן עליה וי בלי השגות. אכן גולדן. אכן קריספי. 

סקצייה שלמה מהתפריט מוקדשת לטורטיות. בחרנו משם Pork Taco עם אננסים מוחמצים וצ'ילי (18). הוגשו שתי טורטיות אישיות ממולאות בבשר מפורק שהיה מאד טעים. האננסים הוסיפו את שלהם והצ'ילי נתן פיקנטיות במידה. אפילו העלעלים הקטנים החמיאו. עוד מנה מוצלחת מאד.

לסיום הזמנו מסקציית ה grilled & roasted מנה של תמנונים על הגריל ברוטב עם טעם מעושן. עוד היו שם עגבניות מיובשות ומעין צ'יפסונים קטנים כאלה שהוסיפו חריפות ועלעלים שהוסיפו ירקרקות. גם כאן האוקטופוס היה ללא רבב, והמנה עצמה היתה בסדר גמור. הדבר היחיד שקצת הפריע, וכנראה שזה כבר עניין של טעם אישי, היה סוג של מרירות כמו של לימון כבוש, שזה אותו טעם שיש בסנדביצ'ים התוניסאים ושיותר מדי ממנו הורס מבחינתי את הסנדביץ'. כאן זה לא עבר את הגבול אבל בכל זאת הפריע לי.

בשלב הזה סיימנו, גם כי היינו מלאים מדי וגם כי הקינוחים לא קרצו יותר מדי.

בוטום ליין – היה כיף, אוירה נחמדה, אבל אם להיות לגמרי כנה – משף שהוא "מוסד" בניו יורק ציפיתי שכל מנה תצלוף, וזה לא קרה. היו כאן שתי שצלחו בכבוד את הסטנדרד (הטורטייה והקראב פריטרז). שתי מנות נוספות (הגספצ'ו והאוקטופוס) שהיו יכולות להיות פגז אבל בסופו של דבר היו רק "בסדר". ועוד מנה אחת (הווייט שרימפ) שמסיבה לא ברורה כשלה לחלוטין.

אני שמח שהלכנו לשם כי האוירה התאימה לנו וסך הכל זה לא שממש סבלנו. אבל בפעם הבאה כנראה שבכל זאת נרצה לנסות ללכת לאחת המסעדות הצרפתיות שלו ולראות איך הוא במגרש הביתי שלו. אני רוצה לקוות ששם הרף הרבה יותר גבוה, כי גם המחירים שם בהתאם.