פורום ביקורת מסעדות
נושא: NUR של מאיד אדוני  לצפיה בהודעה המקורית
תאריך: 23/07/2017 | 10:09
1
433

סיפור שכבר בטח סיפרתי שמונה פעמים, על ארוחת יום נישואים שעשינו ב"כתית" לפני כמה שנים. המלצר שלנו היה כנראה חדש, והתקשה לקלוט את ההסברים על אחת המנות ("ים כתום" אם אני זוכר נכון), אז במקום לנסות לשנן לו עוד פעם מאה ואחת מרכיבים מאיר החליט להגיע אלינו לשולחן ולהסביר בעצמו. בשבילי זו היתה כמובן התרגשות גדולה.

סיפרנו לו שאנחנו חוגגים יום נישואים והוא איחל לנו לבוא לחגוג אצלו כל שנה. מה שעבר לי בראש היה שהלואי שיכלתי לפרגן לעצמי כל אירוע לחגוג בכתית. מי היה מאמין אז, לפני כמה שנים, שבשביל לחגוג יום נישואים אצל מאיר יהיה גם צורך בכרטיס טיסה לניו יורק.

אבל מסתבר שהחיים מפתיעים לפעמים, ולא רק שצריך כרטיס טיסה אלא גם להזמין הרבה זמן מראש. 30 יום לפני, מועד פתיחת ההרשמה לאותו יום, אם מחכים יותר מדי – נשארים שולחנות רק בשעות לא אטרקטיביות. כמה ימים אחרי זה יש סיכוי שגם זה לא יהיה. אבל חצות של ניו יורק זה שבע בבוקר של ישראל, כך שאם עושים את ההזמנה באתר על הבוקר – אין שום בעיה.

המסעדה נמצאת, כאמור, ביוניון סקווייר, בשכנות צמודה ל Garmercy Tavern הותיקה. סמוך לכניסה הישיבה היא על הבר. בהמשך יש שולחנות סך הכל מסעדה לא מאד גדולה במונחים ניו יורקים, אבל ממש לא כוך.
 
האוירה, בדומה לקוצ'ינה, תוססת ורועשת. עם זאת, בניגוד לקוצ'ינה, האקוסטיקה מאד בעייתית. לא הייתי אומר שחייבים לצעוק אבל בהחלט שחייבים לדבר בקול רם. גם עם המלצרית, גם אחד עם השני. לטעמי, זה פוגם. חלק מהכיף של מסעדה זה לשבת בנחת אחד עם השני. אם חייבים לדבר בקול רם – זה כבר לא לשבת בנחת. חבל.

הקהל – מאד מגוון. אי אפשר לפספס את העברית. בלא מעט שולחנות זה "מעורב": אמריקאים וישראלים. הצוות רובו ככולו אמריקאי. הישראלים היחידים הם מלצרית, טבח אחד ומאיר, אם הוא נמצא. כשהיינו הוא אכן היה, אבל לא יצא מהמטבח. חבל, דוקא רציתי לספר לו את האנקדוטה על היום נישואים.
 
התפריט של נור הוא ממש לא כתית. מדובר ב"מזללה" עם אדפטציה לניו יורק. גם האוירה במקום, מן הסתם, זה מזללה פרופר. ממש לא כתית. זה די מתבקש, כי באופן טבעי אם כבר יש למאיר אדוני מה לחדש לניו יורקים זה דווקא הטייק המודרני שלו על האוכל ה"ישראלי" ופחות הכיוונים של "כתית". על פי התפוסה – נראה שזה אכן הולך.
 
ממנות הלחמים פתחנו עם הבייגלה הירושלמי (10) שמוגש עם צלוחית של זעתר וצלוחית של מסבחה עם הרבה מאד טחינה. אני יכול להבין את ההתלהבות של האמריקאים, שמכירים בעיקר את הבייגל הדחוס שלהם, מהבייגלה האוורירי של נור/לחמים. לישראלי הממוצע זה ממש לא הטופ של הבייגלה שהוא פגש בחיים, משתי סיבות. אלף – הוא היה לחלוטין לא פריך, ובשבילי בייגלה לא פריך זה עיין ערך צ'יפס לא פריך. בית – הוא מאד מאד שמנוני, ואני לא מוצא שום סיבה שבייגלה ישאיר אחריו שלולית של שמן. רע זה לא היה, אבל התענגות בצקית גם כן לא.

המנה הראשונה שהגיעה לשולחן: Date Doughnuts. לא יודע למה קראו לזה דווקא דונאט. זו היתה יותר כופתאה מאשר סופגניה. אבל הכופתאה סופגניה הזאת היתה ממש טובה. מילוי של smoked trout ואגוזים טחונים היטב. התלונה היחידה זה הכמות – הייתי יכול לאכול שמונה כאלה ובפועל התחלקתי עם האישה אז יצא לנו אחד לכל אחד.
 
אמנם המנה מוגדרת כמנה קטנה, להבדיל ממנות חלוקה שמופיעות בסקצייה נפרדת בתפריט, אבל גם המנה השניה שאכלנו היתה מוגדרת כמנה קטנה – ושם היו ארבע כופתאות, שזה כבר מאפשר לכל אחד לקבל שנים ועל כן הרבה יותר הגיוני.

הרוטב הצהוב היה מאד מיוחד: רוטב קארי עם מנדרינה. בניגוד לקוצ'ינה כאן דוקא היה שילוב טוב של מרירות וחמיצות. בקיצור – מנה מוצלחת מאד.

מנה שניה: פאנה-פורי, הבצק המתנפח (האישה טוענת שרושפלד פעם הרבה איך עושים את זה), ממולא בפנים עם יוגורט מוקצף עם בוסט של חריפות נעימה, ולמעלה – מדגמית של סביצ'ה סקאלופ. מנה מאד "מאיר אדונית": הבצק מתפוצץ בפה והיוגורט המעט חריף שניגר ממנו יוצרים שילוב כיפי של טעמים, מרקמים וטמפרטורות.
 
אם היה משהו שלא ממש הורגש אלו היו הסקאלופ. הכמות הכל כך מזערית שהיתה על הכופתאה הזאת הלכה לאיבוד מול העושר של הכופתאה עצמה. לא חושב שבעיניים עצומות הייתי מבדיל בין מנה שהיה בה סקאלופ למנה שהחליפו בה את הסקאלופ למשהו אחר. בקיצור זה היה טעים, אבל בעיקר בגלל הפאנה-פורי ולא בזכות ה"כתר" שמעליו.

המנה הבאה כבר כן מסקציית המנות לחלוקה: פטה כבד שהוגש בצנצנת ובליווי טוסטים. על פי התפריט עם תאנים ו- Rhubarb שמככב ב-MKR האוסטרלי. אני לא זוכר למה, אבל זו היתה המנה הפחות מוצלחת בארוחה. היה בה משהו מאד "דחוס", נוטה למתקתקות, שפחות אהבנו. דווקא הטוסטונים היו אחלה. סוף סוף פריכות. זו גם היתה המנה היקרה בארוחה, ונראה לי שעליתי פה על משהו: אף פעם המנה היקרה בתפריט לא מצדיקה את מחירה. לא ברור למה.

מנה נוספת היא מנה שכבר הפכה למנת דגל שם: קרפצ'ו חציל (17). לא מפתיע שהיא מאד פופולארית. קודם כל היא מצטלמת נפלא. דבר שני החציל עם הטחינה שהושטח על הצלחת – נותן למנה עידון מאד מוצלח יחסית ל"חיספוס" של מנות החציל בטחינה האופיינית לתל אביביות. הדגמה טובה ליכולת של מאיר לקחת מאכל כל כך נדוש ולעשות ממנו סוכריה.
 
התמרים לוקחים את המנה לכיוון מעט מתקתק, והפיסטוקים נותנים את שלהם. מנה שמאד כיף לאכול.
 
הפעם דווקא כן בחרנו קינוח, ועוד הרי ירושלים (14), לא סתם. מזכיר קצת את ה"אדמה" שלא יצא לנו לאכול בכתית, אבל מהתיאורים זה נשמע באותה רוח.
 
כרגיל אצל מאיר אדוני – ערב רב של אלמנטים בקינוח. ההרים כמובן משוקולד. הסלעים מחלבה. עוד היה שם ארטישוק ירושלמי, קרם פיסטוק וגלידת יוגורט.

בולט במוזרותו הארטישוק הירושלמי, מהאלמנטים שנראה כאילו הוסיפו אותם רק
בשביל להראות שאפשר (מוטיב חוזר עוד יגיע אצל בולי). אבל סך הכל הוא לא הפריע. האישה פחות התחברה לקינוח הזה. אני מאד אהבתי. שתי בעיות שמפריעות לי בקינוחים – זה אלף מונוטוניות, ובית – ה"כבדות" שחשים אחרי שמסיימים אותם. בקינוחים מהסוג הזה - שתי הבעיות נעלמות. זה הכי לא מונוטוני שיש, ולכן מאד כיף לי לאכול את זה ולפגוש בלשון כל פעם ביס קצת אחר. וזה גם ממש לא כבד. מבחינתי – עונג גדול.

בוטום ליין.
בסך הכל ביקור מוצלח. אי אפשר להשוות את הנאת הביקור לא בנור ולא במזללה, לחוויה הטואטלית של כתית בשיאה התל אביבי (את הגירסה של כפר רות לא הכרתי). זה בכל זאת משהו מסוג אחר, אבל לסוגה – אפשר להבין את ההתלהבות שבה התקבלה נור בעיר שראתה כבר הכל.

ה-בעיה העיקרית שלי היתה האקוסטיקה. היה לזה משקל די גבוה בחוויה שבילי. אמנם האוכל זה העיקר, אבל זה לא אוכל רחוב שאתה בא והולך. אתה בכל זאת יושב שם איזה שעתיים כבילוי עם אנשים, ואם קשה לך להעביר איתם שיחה נינוחה – זה יוצר איזה לחץ שגורם לך לרצות לסיים כבר ולהעביר את האזניים למקום שקט יותר (משימה בהחלט לא קלה במנהטן).

אבל אם נתעלם מהאקוסטיקה ונתרכז באוכל, אז למרות שהארוחה לא היתה חפה מבעיות (הדחיסות הלא נעימה של מנת הכבד, הסקאלופ שלא הורגשו, הכמות של הדייט דונאטס) האוכל היה מהנה למדי, והרגשנו שנותרו בתפריט מספיק מנות שמתחשק לנו לטעום בביקור חוזר. אם זה לא היה דורש כרטיס טיסה, אני מאמין שהיינו חוזרים לביקור נוסף.