ביקרנו בשבוע שלפני החג עם הקטנה, אחרי שהאישה כבר בדקה את המקום ולי זו היתה הפעם הראשונה.
למרות המיקום הבעייתי השכילו לעצב את המסעדה כך שמרגע שאתה בפנים אין כל סימן לקניון.
על בסיס הסיפור של הסבתות האיטלקיות עם מנות הענק תפרו שם מנות שאמורות להכנס לספר השיאים של גינס על בסיס הגודל. צריך לחשוב טוב לפני שמזמינים ולקחת בחשבון שמנה רגילה שם זה אומר מנה לארבעה אנשים ומוקטנת זה לשנים. אנחנו לא חישבהו טוב וכך יצא שחצי לזניה נארזה הביתה. זה גם יכול מאד לייקר את הארוחה אז כדאי לקחת את הגודל בחשבון.
לפתיחה הזמנו פרוסות חציל ממולאות בשר וגביהה עם רוטב עגבניות. מנת פתיחה נחמדה אם כי הם היו יכולים להוסיף קצת יותר חוצפה לרוטב וזה היה משדרג את המנה.
המנה השניה - קנלוני ציידים. בתפריט כתוב מינור פסטה ולא סתם צינור - חצי מטר (מדוד) של שני צול מונחים בקערה באורך השולחן. כדי לקבל את התיושה חתכתי מזה שש חתיכות שח 8-10 סנטימטר כל אחת. זה הרבה קנלוני.
לשמחתנו זו היתה המנה המוצלחת בשני הביקורים שם. לא יודע מה זה נקרא אצלם בשר ציידים, אבל הוא עבר בישול ארוך והוכנס לקנלוני כשהוא מפורק ולא טחון. עם רוטב שמנת פרמזן מדובר בפצצה של טעם כשכל ביס עושה חשק לעוד. מנה שבהחלט מצדיקה את החמישים סנטים אורך. לדעתי מנה שהויא בגדר חובה.
הלזניה הבשרית שהגיעה לאחר מכן היתה גם כן מצויינת, אבל לא יכלה להתחרות בקנלוני העילאי. אם הייתי צריך לבחור מנת פסטה אחת הקנלוני לא משאיר מקום לספק.
כדי להשלים את השחיתות סיימנו במוס שוקולד. גם כאן אותה אזהרה - הרגיל מוגש בכוס בגודל של כדור רגל. בעיניי מופרך לחלוטין לקינוח שהוא די מונוטוני. זה כבר באמת סתם בשביל השואו.
אנחנו הסתפקנו בקטן וגם ממנו טעמתי רק קצת ולטעמי הוא לא התעלה מעבר למנת ילדים.
יין הבית האדום שלהם - לא רע, אבל קצת שטוח. פעם קראו לזה סובארו, אבל בשביל סתם צהרים הוא עשה את העבודה.
לסיכום - קשה להאמין שמקום ששוכן בין חומוס גבעתיים למקדונלדס מצליח להיות בשתי ליגות מעל כל מה שיש בקניון הזה הן מבחינת האוכל והן מבחינת האוירה הכל כך לא קניונית. טוב שהוסיפו את החצאי מנות.
אנחנו נחזור, אבל רק אחרי דיאטה.